סיפור המעבר של ענת לב-אדלר
בת 53. כבר כמה שנים במנופאוזה, מתגעגעת להורמונים שלה.
השאלון הזה מוצא אותי בנקודת זמן שבה יש לי חשק עז לדבר, על גיל המעבר ובכלל.
הדבר הראשון שהרגשתי זו נשירה בשיער וישר הבנתי שזה בגלל השינויים ההורמונליים והשינוי במחזור, ואני זוכרת את המילים של הגניקולוג שלי: "בגלל נשירה אני לא נותן הורמונים". בהמשך הרגשתי שאין לי אסטרוגן אבל יש לי אקדח. זה החל בעיקר כאשר המחזור שלי החל לשחק והבנתי שאני נפרדת ממנו בעל כורחי. השינויים הפיזיים היו בלתי נמנעים והשינויים הנפשיים שנבעו מהם לא היו קלים לי.
ענת לב-אדלר והספר החדש שלה (צילומים: גל חרמוני, איפור: סבטלנה קריחלי, בגדים: מאיה נגרי)
עשיתי מה שאני תמיד עושה במעברים גדולים בחיים. עיבדתי את האובדנים למילים והתוצאה היא הרומן רב המכר שלי "אישה בעונת מעבר" ששבוע לאחר יציאתו לאור כבר נכנס לרשימות רבי המכר. זו הייתה ההכרה בכך שאני לא לבד, שנשים רבות צמאות לדיבור על מה שעובר עלינו כשאנחנו עוברות מהגדה האחת אל השנייה מהיותנו נשים שיכולות להביא מתוכן חיים לכאלה שכבר לא - וזה בעיני מהותו של ההבדל. נכון שיש דרכים רבות להתמודד עמו ואף להשלים עמו אבל חייבים להכיר בו. חלק מהתחקיר לספר כלל שיחות עם נשים במצבים דומים, ומכל אחת מהן הבנתי כמה שאנחנו מרגישות לבד בתהליך וזה לא אמור להיות ככה.
לא ידעתי מספיק על גיל המעבר. לא ידעתי למשל שלהפסקת המחזור נלווה כל כך הרבה שינוי במצב הנפש, במצב הרוח במחשבות שלי על עצמי כאשה שכבר לא תביא מתוכה חיים, כאשה שהטבע מזדכה עליה. נכון שהגיל מביא עמו יתרונות אחרים ושלוות נפש גדולה אבל אני כן מתגעגעת למחזור שלי ולמחזוריות שהוא הכניס לחיי, לכך שהגוף שלי הוא אורגניזם חי ומשתנה על פי פרקיו.
הופתעתי לגלות שאני עצובה מאוד על האובדנים הללו של ההורמונים, של החשק המיני, של עזוז הגוף של עצמי איך שהכרתי אותי, של הגוף הגמיש היכול כל. שהעייפות והאיטיות והצורך במנוחה, בהפסקה, בעצירה לא ממש מתאימים לאופי שלי שהוא הרבה יותר תוסס. אבל גם גיליתי שאופי יכול להשתנות. עובדה. היום אני הרבה פחות זזה והרבה פחות מתרוצצת - בגלל השינוי הפיזי - ונדמה לי שאני אפילו לא מאוד שונאת את זה, למרות הכל. איך זה אפשרי? אין לי מושג, אבל זה קורה. עוד הופתעתי לגלות שהרבה דברים שחשבתי שאנחנו מבינות דרך הנפש אנחנו בעצם מבינות דרך הגוף.
הפסקתי לאכול לחם כי הבנתי שאני חייבת לעזור לגוף שלי לא לאגור שומן וזה דווקא עזר.
התחלתי לעשות אירובי למרות שאני שונאת אירובי.
אני כבר לא מצליחה לשתות יין באותה תדירות של העבר, ואני מאוד אוהבת יין - זה מעציב אותי. אבל זה פשוט לא מיטיב עמי. בעיקר יין אדום שאותו אהבתי מאוד. אני זוכרת שכאשר ראיינתי לפני עשור נשים לתחקיר לספר שלי "נשים ויין סיפור אהבה" ואלה בנות החמישים ומעלה סיפרו לי שעברו ליין לבן או הפסיקו כמעט לחלוטין לשתות יין לא הבנתי איך זה אפשרי. הסיבה היא שכשיש פחות אסטרוגן יש לנו פחות יכולת לפרק את החומרים המצויים בקליפת הענבים האדומים, היום אני מבינה. דרך הגוף אני מבינה.
אני מתייעצת עם רופאה (ד"ר נועה חובב) מה עוד אפשר לעשות וחושבת על הורמונים שיתאימו לי. בינתיים עוד לא לוקחת, כיוון שסוג מסויים שלקחתי פחות התאים. רוצה לחשוב על זה עוד.
הכי קשה לי
מצבי הרוח המדכדכים הם הכי הכי קשים לי, הפגיעה בחשק המיני מאוד מאוד קשה לי, הזדקנות התאים הפנימיים והחיצוניים, היעדר המחזור שהיה עבורי סמן לנשיות ולפוריות, העייפות הפיזית שלא מאפיינת אותי אבל מנהלת אותי כרגע.
אני מדברת על זה עם כל מי שרוצה לשמוע. עד כדי כך שנעניתי לפניות של קוראות הספר שלי ואני מקיימת מעגלי נשים ושיח על גיל המעבר. זה לא עניין פשוט כיוון שעולים דברים אישיים וקשים של נשים רבות ואני לא מטפלת מקצועית, אבל אני גאה בשיתופים הללו שמתקיימים בזכות הקריאה המשותפת בספר ובכך שהוא מניח על השולחן נושא פחות מדובר. אני גם חושבת שהפורומים בפייסבוק לדיבור על גיל המעבר מוסיפים מאוד.
אני משתפת את בני המשפחה שלי. הילדים יודעים שאמא בגיל המעבר ולא רק מפני שהיא כתבה על זה רומן, אלא כי המילים הללו נשמעות בבית. בן הזוג יודע ותומך ומוכן לישון עם מזגן גם בחורף ומדליק ומכבה את המאוורר שפועל בנוסף למזגן, והוא גם סבלני מאוד ביחס לשינויים בחשק המיני ואני ממש מודה לו על זה. אה והוא גם מחפש לי ברשת כל אמצעי אפשרי נגד נשירה כי הורג אותי שהשיער שלי כל הזמן נושר וזה גם קשור לגיל המעבר.
יש גם דברים טובים
סוג של איטיות שכנראה לא הייתי מגיעה אליה בלי גיל המעבר. אבל אני לא ממש מוצאת בו דברים טובים, אני חושבת שהגמילה מההורמונים שלנו קשה ומייסרת. ולגבי זה שאומרים שבגיל הזה כבר לא אכפת לנו מה חושבים עלינו, זה נכון, אבל זה היה קורה גם בלי שנוותר על המחזור. זו פונקציה של ניסיון ופרספקטיבה.
הטיפ שלי: לחבק את המחזור החודשי ולא לקטר עליו. אני שומעת נשים שמקטרות על זה שהן מקבלות מחזור וממש כואב לי בגוף. ומי שכבר בגיל המעבר- להתחיל טיפול שכן ישיב לגוף חלק מהפעילות ההורמונלית כי בסופו של דבר אנחנו בנויות מכימיה והיא שקובעת את איכות החיים שלנו. אולי אני רדיקלית, אבל אני באמת מתגעגעת להורמונים שלי.
גם הסיפור של ענת מבוסס על התשובות שלה לשאלון גיל המעבר של הבלוג. ומה הסיפור שלך?
Comments