top of page

סיפור המעבר של טליה

בת 54, בסטטוס פוסט מנופאוזה מספר שנים, כבר רואה את הסוף.


בגיל 45 המחזור שלי התחיל לתעתע, עד שנעלם לחלוטין בגיל 47. מעבר לזה לא הרגשתי שמשהו משתנה, לא ידעתי הרבה על גיל המעבר וגם לא עניין אותי יותר מדי. כל עוד את לא שם זה לא קיים. אבל לקראת גיל 48 התחילו תסמינים, בעיקר נפשיים: התחלתי להסתכל על העולם בצורה פסימית, מה שהיה רחוק ממני מאוד; הסתובבתי עצבנית כל הזמן והוצאתי את העצבים על הסביבה הקרובה אלי. פתאום עלו מחשבות על מוות ועל חולי. ואז הגיעו גם תסמינים פיסיים כמו נפיחות בבטן, כאבי גב, עייפות, חולשה והבומבה - גלי חום. היה לי חם כל הזמן, הזעתי וסבלתי. לקראת גיל 51 זה התחיל להירגע ובגיל 52 הגלים נפסקו. אבל זה לא נגמר שם! התחילו תופעות פיזיות אחרות של כאבי פרקים וחוסר נוחות בגוף. זה מלווה אותי עד היום אבל ברמה נמוכה יותר. כשמרגישים שהגוף נחלש זה מעורר מחשבות וחרדות על מחלות. אני מבינה שזה בגלל השינויים ההורמונליים בגוף אך זה לא פשוט להתעמת איתם בראש.


(Thanks Unsplash)


הכי קשה לי כשסבלתי מגלי חום בדקתי בגוגל מה ניתן לעשות אבל היה הרבה מידע מפוזר לא אחיד. ידעתי שאני לא מוכנה ללכת לדרך ההורמונים וחיפשתי אלטרנטיבות. הזמנתי כדורים טבעיים מחו"ל והם עזרו לי עם גלי החום, אבל כלום לא עזר עם החלק הנפשי. הסתובבתי כמו אריה בכלוב. העצבים המרוקאים היו באים משום מקום ומשבשים את שיקול הדעת שלי. השינוי במצבי הרוח וראיית העולם הפתיעו אותי. מעולם לא חוויתי פסימיות כזו מעיקה בחיי וזה הכניס אותי ללחץ וחרדה, שרק החמירו בגלל חוסר היכולת להשתלט על זה.

לאחר בדיקות והתייעצות עם פסיכולוגית החלטתי להתחיל עם חצי ציפרלקס ("ציפי") כדי להשלים את החסר מבחינת סרוטונין. וזה מאוד עזר. התקפי החרדות והפסימיות לגבי עצמי והעולם התמעטו, אני מסוגלת לחשוב ולהרגיש שוב ולא לתת לצד האפל להשתלט, איכות החיים עלתה והיכולת ליהנות מדברים חזרה.


היום רוב התסמינים נעלמו או תחת שליטה. הגוף קצת דואב וחברתי הטובה "ציפי" עוזרת לי יום יום - אם אני לא שוכחת לקחת אותה. עד לפני חצי שנה הייתי בטיפול פסיכולוגי, בינתיים הפסקתי. הנושאים שעלו בטיפול היו על החיים. בהתחלה את מסתכלת על החיים שלך עם בת הזוג שבחרת ופתאום הדינמיקה אצלך בראש משתנה. את רואה דברים שלא ראית או התעלמת מהם בעבר שפתאום מרימים ראש ומקבלים ממד אחר בראיית העולם הפסימית החדשה שלך. היו המון שיחות, אי הבנות, חוסר תקשורת והמון עצבים, אבל כאשר את שולטת במה שעובר עליך ומטפלת בזה את מבינה שהרבה נוצר בעקבות השינוי הזה. עם או בלי קשר לגיל המעבר, זה גיל שיש בו מעבר לתדר אחר. פתאום את רואה את הסוף באופק וזה די גורם להלם. את מבינה שאם לא תגשימי עכשיו את החלומות שלך יתכן ולא תגשימי אותם אף פעם. הזמן מתקצר, האמת הוא ממש מתחיל לטוס לכיוון אחד ואי אפשר לעצור אותו. הכל מסתכם בסוף לתקופה הלא פשוטה של גיל המעבר, גם אם לא דובר על כך ישירות בטיפול.


יש גם דברים טובים

הדבר הטוב שיצא לי מזה הוא שאין לי זין לשטויות ודרמות של אחרים. החיים קצרים מדי ואני מעדיפה לחיות אותם עם קומץ ממש קטן של אנשים שאקיף באהבה ובטוב והם יקיפו אותי, שזה האישה שלי, האחיות והאחיינים. אין תחליף למשפחה - שכל החרא של האחרים יישאר בחוץ. בגיל 48 עברתי חוויה לא פשוטה עם מספר אנשים קרובים שלימדה אותי המון על בני אדם ועל האגואיזם והפחדנות שלהם, באופן מודע או לא מודע ממש לא משנה. הבנתי ששכחתי את עצמי בתוך כל החיים הללו המון פעמים ואני לא מוכנה שזה יקרה שוב. פשוט התחלתי לאהוב את עצמי באמת.


הטיפ שלי: לקחת את החיים דקה דקה, לא שעה שעה ולא יום יום. לחיות עכשיו ולנסות להפיק את המירב ממה שיש.




Comments


bottom of page