סיפור המעבר של תמ-רע

תמ-רע (שם בדוי) בת 53, במנופאוזה כבר בערך 3 שנים.

בגיל 48 התחלתי להרגיש שמשהו משתנה. נהייתי אישה עצבנית עם מצבי רוח משתנים, וגם היו לי מיחושים שונים ומשונים בגוף, ביניהם גלי חום שהיו קצת גלי קור, כמו שמרגישים כשכועסים נורא או מפחדים.

עד אז לא ידעתי הרבה על גיל המעבר, לא באמת רציתי לדעת. שמעתי שיש טיפול בהורמונים וזהו פחות או יותר, אבל אני לא עפה על זה בכלל. מבחינתי, רק אם התסמינים יחריפו ולא יהיה שום פתרון אלטרנטיבי אני אשקול לקחת הורמונים. בהתחלת השינוי עשיתי דיקור סיני, אבל הפסקתי. אני מקווה לחזור לזה בהמשך או לנסות הומאופתיה, בינתיים אני מנסה לספור עד עשר כטיפול ולקוות לטוב.

מלבד התסמינים שאני יודעת עליהם, אני חושדת שגיל המעבר בירך אותי גם בפיזור נפש, קושי להתרכז, לוחמנות, חוסר סבלנות ואי שקט פיזי. הופתעתי לגלות כמה תסמינים יש לגיל המעבר, כולל עודף טסטוסטרון שאשכרה גורם לתחושת לוחמנות ועצבים. והכל בא בגלים - יום אחד בא לי לרסס את השכונה עם תת מקלע ולמחרת אני מוצפת גלי תודה על היקום והפרפרים. גם תפיסת העצמי והדימוי הגופני קצת מתערערים, יש הרבה הרהורים על המודל הנשי, אז והיום. הרבה הרהורים באופן כללי.

מן הסתם, הכי נוח לי לדבר על זה עם חברות ונשים בגילי, פחות עם גברים או נשים שצעירות ממני ביותר משני עשורים. בעצם עם כל מי שלא שם. לפעמים אני מדברת עם אמא שלי, אך היא מתמודדת מספיק עם ההזדקנות שלה. אני לא בזוגיות, יש לי ילד בן 9 שחי עם אמא קצת נפיצה, זה לא קל. כשאני נכנסת למוד של טרוריסטית עם נשק כולם מתחבאים מתחת לספה. הכי קשה לי

העצבנות והתחושה הכללית שמשהו ביכולות החשיבה שלי השתנה. כאילו הוסרה איזו שכבת הגנה. הנפילות במצב הרוח, וכמובן התחושה של להתראות נעורים... אני לא נמצאת בטיפול, אבל אם הייתי בטח הייתי מנסה להבין מה אני רוצה לעשות מכאן והלאה, ולבדוק את שאלת "יחסינו לאן" עם עצמי.

יש גם דברים טובים

עם כל הג'ננה הזאת, אני חיה טוב בעור שלי. יש לי בטחון בעצמי וביכולותיי ואני הרבה פחות שמה זין. אין זמן לבולשיט, אני מנפה את מה ומי שלא נחוץ בחיי ומתעסקת בלדייק אותי עבורי. יותר מתבוננת, יותר מעריכה את האנשים בחיי. יש לי הרבה יותר אמפתיה, פיוס ואהבה גם עבור עצמי. לצד "אין לי זמן לחרא הזה" נוח לי בעור שלי, חותכת את מה שלא רצוי.

הטיפ שלי: כשתפסיקי לרדוף אחרי נעורייך שחלפו תתפני לראות ולקבל את מה שיש. עכשיו הזמן לקחת נשימה, להבין שאת כבר לא בדיוק מי שהיית ולסיים את האבל על זה מהר כדי שתתפני ליהנות ממה שנפתח עבורך. לצחוק על זה, לנצל את ההטבות, ולהחליט מה תרצי שינהל אותך: מרמור אמיתי או הנאה ושמחה. דמייני שעשית טרק והגעת לאיזו פסגה - אפשר לנוח מהטיפוס ולהתחיל לחקור את המישור החדש שנפרש לפניך, יש בזה גם הקלה.

גם הסיפור של תמ-רע מבוסס על התשובות שלה לשאלון גיל המעבר של הבלוג. ומה הסיפור שלך?