אני שואלת: שיחה בנושא נשיות ושינויים על ספת הפסיכולוגית רחל פנט

חברה ששמעה שאני כותבת בלוג על גיל המעבר התעניינה איך יוצג בו ההיבט הפסיכולוגי שלו. "יהיו פוסטים על תנודות במצב הרוח, דיכאון וחרדה כתוצאה מהשינוי ההורמונלי", עניתי. "וזהו? לא מעניין אותך מה קורה למודל הנשיות שלנו בכל הדבר הזה?" היא התפלאה ופסקה: "זה בגלל שאת עדיין ברמת מתחילות. כשתתקדמי מהפרימנופאוזה שלך תביני כמה זה אישיו".

נבואת הזעם הזו הספיקה כדי להניע אותי לקליניקה של רחל פנט, פסיכולוגית קלינית ומדריכה בתחום בריאות הנפש של האישה במעגל הפריון. היא הבינה מייד ללבה של החברה שלי: "יש הזנחה גדולה לאספקט הפסיכולוגי של גיל המעבר. הנה, לא מזמן פרסם עיתון ותיק ומכובד מוסף ייעודי לגיל המעבר, ולא היה שם מקום לצד הפסיכולוגי, אפילו לא הפסיכיאטרי. אני חושבת שזה די משקף את המצב".

(Thanks unsplash)

נשים מגיעות לטיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם גיל המעבר?

"מעט מאוד, אבל הרבה מגיעות לטיפול כשהן בגיל המעבר וזה עולה בטיפול: מעבר לתסמינים גופניים יש חוויה של דיכאון, חוסר משמעות, חרדות, חוסר שקט, עצבנות. הרבה פעמים נשים מרגישות את הדברים האלו ואין להן מושג שזה קשור לגיל המעבר. הן הולכות לרופא משפחה, שבעצמו לא מודע מספיק כדי לקשר בין הדברים, והוא מפנה לרופאים מומחים לבדיקת דברים ספציפיים כמו אי סדירות בלב. אין מספיק ידע בקרב הרופאים והנשים עצמן, חלקן לא יודעות אפילו על שלב הפרימנופאוזה. כשאשה מגיעה אלי במצב כזה מבחינתי הקשר די ברור. אם גם למי שבדק אותה קודם זה היה ברור, אולי היא בכלל לא הייתה מגיעה אלי".

לרוב הנשים שאני מכירה בשלב הזה אין עניין ללדת עוד ילדים, אז למה בכל זאת העובדה שאנחנו כבר לא פוריות קשה לנו?

"הגורמים הפסיכו-סוציאליים משמעותיים במעבר הזה כי ככה מגדלים אותנו: אני פורייה, אני חיונית. אני מביאה חיים מתוכי. אני אגלה לך משהו: בעלי מקצוע, גם בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, אוהבים יותר להתעסק בענייני היריון, אפילו אם מדובר בדיכאון אחרי לידה - זה נושא מעורר חמלה ועם אופק אופטימי; זקנה זה החצר האחורית של החיים.

לנשים יש רגשות מעורבים כלפי המנופאוזה: מצד אחד זה להיפטר מהמחזור החודשי ומההתלבטות ללדת עוד ילדים, מצד שני זה פרידה מהנעורים. הרבה פעמים נראה יותר מצוקה אצל נשים שההגדרה העצמית שלהן נשענת יותר על אימהות. עבורן, עצם העובדה שלא יוכלו ללדת יותר מעידה שהחלק האימהי שלהן נחלש.

משבר נוסף הוא הקן המתרוקן. יש בזה רווחה מסוימת אבל הזמן הפנוי מביא התמודדות חדשה: אחרי כל השנים של הורות אינטנסיבית, מה נעשה עכשיו ביחד, כזוג? במשך השנים אנשים מתפתחים, הרבה פעמים לכיוונים מאוד שונים, ואז אנחנו רואים הרבה משברים בזוגיות והרבה נשים שמתלבטות לגבי העתיד. הזוגות שמצליחים להתגבר הם אלה שיש להם גמישות לקבל את השינויים שכל אחד מהם עבר".

גם לגברים בגיל הזה יש התלבטויות דומות, קוראים לזה משבר החמישים לא?

"נכון. אבל אצל נשים זה מלווה בהרבה שינויים הורמונליים ויש להם השפעה גדולה. רוב הבלגן מורגש בשלב הפרימנופאוזה, ובערך שנה אחרי המנופאוזה יש התייצבות הורמונלית שמביאה איזה שקט. אפשר לומר שנשים מורכבות יותר בזכות השינויים ההורמונליים שלהן. אני עושה הפרדה בין נשים שלוקחות את השינוי הזה כהזדמנות לעשות שינויים בחיים שלהן, נשים שרואות בו סוף כלשהו ונשים שעוברות דרך זה בלי יותר מדי התייחסות. הרבה נשים מגיעות לטיפול כי הן רוצות לעשות שינוי בקריירה, נניח אחרי הרבה שנים בהייטק הן עוברות פתאום לתחומים טיפוליים. זה דומה לשינוי שעובר על גברים".

(Thanks unsplash)

פריון זה סקסי?

אני אמנם רק בתחילת "המסע" שלי, אבל כבר כועסת על בגידת הגוף. ואני לא מתכוונת להתלבטות אם לצבוע שיער מאפיר, להזריק בוטוקס או להפסיק להתלבש כמו צעירות שתיאורטית יכולות להיות הבנות שלי, אלא לתחושה שהמכונה המשומנת שמכילה את נשמתי מתחילה לזייף, למרות הטיפול היפה שהיא מקבלת. התנועה כבדה יותר, יש קרעכצן בגב התחתון, והפאוץ' הבטני הארור הזה! לשינויים האלה בגוף אין השפעה פסיכולוגית?

"יש עניין רציני סביב דימוי הגוף שמשתנה. כמעט כל המערכות בגוף האישה משתמשות באסטרוגן ומושפעות מהירידה שלו וזו תחושה קשה מאוד, בעיקר לנשים שממש זקוקות לשליטה על החיים שלהן. נשים מדווחות שהן מרגישות שמנות, לא אטרקטיביות. או תחושת בגידת הגוף שתיארת. שם אנחנו באמת מתמודדות עם אובדן הנעורים. איך נקבל את זה? מאוד תלוי בדימוי הגוף שיש לכל אחת מאתנו. אין תהליך חינוכי בחיים שלנו שינרמל את הנושא ויאפשר לנו להבין שאמנם יש פה אובדן, אבל גם המון אפשרויות חדשות. אפשר לעשות את זה בשיעורי חינוך מיני בביה"ס, אצל האחיות בקופת חולים, הרופאים וכלל המטפלים".

איפה החפיפה בין 'אני אישה שכבר לא פורייה' ובין 'אני אישה שכבר לא סקסית'?

"בתרבות שלנו. מיניות זה נושא מאוד מרכזי בגיל המעבר כי הרבה מהתסמינים קשורים למערכת המין והשתן: צניחת רצפת אגן, יובש בנרתיק, דלקות שתן וירידה בליבידו. גם הגברים עוברים שינוי פיזי בגיל הזה - הזקפה שלהם נפגעת וזה משפיע גם על בת הזוג. נשים לא מוכנות לוותר על הסקס בחיים ואנחנו עובדות על זה בטיפול, איך אפשר להגמיש עמדות (שאפשר ליהנות לא רק מחדירה, למשל) ולקבל את השינויים בחשק, שמושפע גם מעייפות בעקבות קשיי שינה וגלי חום, או ממבוכה על שינויי הגוף. ולפעמים מספיק לזהות שהגורם לשינוי הוא הורמונלי ולא נובע מבעיה ביחסים. למרות החשיבות של הנושא נשים ממעטות לדבר עליו, בטח עם רופא. יש בושה והכחשה. ומעט מאוד גורמים בסביבה הרפואית, כולל פסיכולוגים, ישאלו את זה באופן אקטיבי".

אז איך את בונה את עצמך מחדש כאישה סקסית אחרי שצפית בחורבן הגוף שלך או מצאת את עצמך צורחת על הילדים שלך בהתקף זעם, ובגדול כבר לא מזהה את עצמך?

"מה זה מודל נשי סקסי? רואים כמה מודלים של נשים בגיל הזה, ברצף שבין מראה טבעי לחלוטין למשופץ לגמרי. כל אישה שתעשה מה שטוב לה, בתנאי שזה באמת טוב לה. אבל אם אני רואה מישהי שמכורה להליכים פלסטיים ואין לה שום עבודה פנימית עם עצמה, אני חושבת שזו הכחשה וזה רק יהפוך ליותר אינטנסיבי. השינויים ההורמונליים יוצרים המון אי שקט ובתוך הדבר הזה קשה להקשיב לעצמך ולהבין מה את צריכה. טיפול זה מקום לשהות בו. השקט שאת מייצרת לעצמך בטיפול מאפשר לתשובות למה את צריכה לעלות. משם תדעי גם איך לבנות מחדש את הנשיות שלך - זה יכול להיות שינוי בזוגיות, באורח החיים או במלתחה".

(Thanks unsplash)

אפשרויות טיפול

טיפול קבוצתי: יתאים לנשים שמערכת התמך שלהן לא מספיק בטוחה מבחינתן. הן ממעטות לדבר על הבעיות האלה ובקליניקה אנחנו מגלות שמעגל התמיכה שלהן מאוד מצומצם ואין להן את המילייה הזה שיעשה את הנורמליזציה. הרבה פעמים אנחנו שולחים אותן לקבוצת תמיכה ייעודית, אבל קשה מאוד לפתוח קבוצות כאלה בארץ. לגיל המעבר אין עדיין את הלגיטימיות לתמיכה כזו כמו שיש לדיכאון אחרי לידה, למשל. אין הרבה היענות מצד נשים להשתתף, אולי הן עוברות משבר כלשהו ולא יודעות לקשר אותו עם גיל המעבר. את זה צריך לקדם.

טיפול קצר ויותר סימפטומטי: בין 30-40 אחוזים מהנשים יחוו בשלב הזה תסמין פסיכיאטרי, מדכדוך לדיכאון וחרדה. הטיפול שאתאים להן הוא CBT התנהגותי בן 12 מפגשים, שעוזר להבין את הקשר בין החוויה הגופנית ובין המחשבות והרגשות. לדוגמה: אם אישה חווה גל חום ונלחצת מזה שכולם רואים אותה, עצם התחושה מולידה מחשבות של קטסטרופליות ורגשות של לחץ וזה רק מחזק את המעגל של החרדה. הרבה פעמים רופאים יפנו אותה אלי בגלל תלונה על חרדות ואז אנחנו נתחיל לעשות מיפוי של החרדה שלה, נבין את הקשר ונעלה אפשרויות לעשות שינוי.

טיפול ארוך טווח: יתאים לנשים שמגיעות עם תחושת דכדוך או משבר ולא יודעות לזהות למה. ידע הוא כוח ואישה צריכה לדעת מה עובר על הגוף שלה ומה אופציות הטיפול שלה (למשל, לקשיי שינה יש השלכות מאוד קשות על חיינו). הרבה פעמים אפנה לגורם מטפל שיסביר על השינוי בגוף והשפעתו. המודל שלי היא לעבוד במקביל אליו – הוא ייתן את המעני הפיזי ואני אראה מה אפשר לעשות בתחום הנפשי.

עד כמה אפשר להפריד בין השפעת השינוי הפיזי של גיל המעבר לשינוי הנפשי של אמצע החיים? כלומר, אם צניחת האסטרוגן הייתה מתרחשת בגיל 60, האם עדיין היינו חוות משבר/ חשבון נפש סביב גיל 50?

"קשה להפריד בין גוף לנפש, מבחינתי מדובר במודל אינטגרטיבי – השינויים ביולוגיים אבל ההשפעות הן תרבותיות ופסיכולוגיות. זה מודל מאוד מורכב, וגם חדש. לפני מאה שנה לא היה גיל המעבר בכלל. עכשיו אנחנו באמצע החיים שלנו ובעצם לא היינו אמורות. ממה שאני רואה אני חושבת שמי שסובלת יותר מתסמיני גיל המעבר באופן פיזי תסבול יותר גם באספקט הפסיכולוגי. כשנשים מגיעות עם תסמינים אני בודקת איתן איך הן מסתכלות עליהם: שלב שצריך לעבור? סוף החיים? הזדמנות לשינוי טוב וצמיחה? הרבה פעמים האופן שבו נחווה את הסימפטום ישפיע על העוצמה שלו. קחי לדוגמה אישה גרושה שסובלת מיובש וגינלי. מבחינת הפרשנות שלה לא תהיה לה יותר זוגיות. לא יהיה פרק ב'. ואז החוויה השלילית מתעצמת. או נשים שמבלבלות בין גל חום להתקף חרדה, בגלל תחושת החום והדופק המואץ. והזיהוי הזה קריטי כי אם את חושבת שאת עוברת התקף חרדה זה רק יחמיר אותו, כמו כדור שלג".

יש משהו בשלב הזה שעושה חשק להגיד: פאק איט. אם כבר גורשתי ממגרש המשחקים לפחות איהנה מזה שכללי המשחק לא חלים עלי יותר ואפסיק לרצות את כולם. סופסוף נאמנה קודם כל לעצמי

"כשאת צעירה את זקוקה להד שבא מבחוץ, מחפשת אותו. 'אני היא מה שחושבים עלי אחרים'. עכשיו את כבר יותר בטוחה בעצמך ופחות זקוקה להדהוד החיצוני הזה. את גם מתחילה להבין איזה מהפנטזיות שהיו לך בצעירותך ריאליות ואילו פסגות כבר לא תכבשי, ובדרך כלל יש בזה משהו מרגיע. מצד שני, בגיל המעבר את נמצאת בנקודה שברירית והבטחון העצמי שלך נפגע. אז יש קונפליקט בין הדברים וגם על זה אנחנו מדברות בטיפול. אולי תגלי שאת הרבה יותר חזקה ומסוגלת ממה שחשבת על עצמך".

מעניין איך הצעירות של היום יתמודדו בבוא העת עם גיל המעבר שלהן. מצד אחד נראה שהן הרבה יותר פתוחות ושיש לגיטימציה לדבר על הכל. מצד שני אולי הפתיחות הזאת היא פריבילגיה של גיל; כשאת בת עשרים את לא מעלה על דעתך כמה קשה יהיה לך להתמודד עם אובדן הנעורים שלך.

"האידיאל הוא שכל אישה תמצא את הדבר שעוזר לה ותראה את השלב הזה כהזדמנות לשינויים קטנים ומשמעותיים. ההבנה והקבלה שיש לזה סוף היא ראיה טובה של הזדקנות. אני לא יודעת לומר מה יהיה בעתיד, אני מקווה שיקרה תהליך דומה לזה שעובר על דיכאון אחרי לידה ולידות שקטות. אני כבר מרגישה שמתחיל שינוי במודעות לגיל המעבר. תראי את רשימת ההמתנה הארוכה לקורס הרפואי שפתחו ד"ר חובב וד"ר קופרניק באוניברסיטת ת"א. אפילו בלוג כמו שלך הוא חלק מהשינוי".

רחל פנט היא פסיכולוגית קלינית ומדריכה בתחום בריאות הנפש של האישה במעגל הפריון. את דרכה המקצועית החלה ביחידה לבריאות הנפש של האישה באיכילוב, בהמשך ניהלה את תחום ההדרכה לפסיכולוגים באסף הרופא, וכיום מנהלת הדרכה במכון המתקדם לבריאות הנפש של האישה "עולם ומלואה". בשנים האחרונות התמקצעה גם בשלב המנופאוזה.

אפשר לפנות אליה במייל: panetr@gmail.com